לספרו האוטוביוגרפי של שמעון שבס חיכיתי מאוד. לא רק בגלל הנגיעה האישית שלי והעובדה שחלק משמעותי מהתקופה שהוא עוסק בה עבדתי איתו, אלא משום שידעתי שהוא יציג בה תמונה לא שגרתית למה שקרה לנו לא רק מאז רצח רבין, אלא מאז שנת 1993 עת נחתמו הסכמי אוסלו ובצד זאת ש״ס נאלצה לפרוש מן הממשלה. זה אולי נראה מוזר לכרוך שני ארועים כאלה יחד, כאילו מדובר באותו סדר גודל היסטורי. אולם במונחים פוליטיים של מפלגת העבודה ומצבה דהיום, מדובר בשיקוף מלא לקרע הגדול שבין המרכז שמאל למפלגה החרדית-מזרחית-המתונה יחסית שהייתה ש״ס.

לא כל מה ששבס כותב הוא קל ונוח לעיכול. אולם גם אני הייתי לימים פוליטיקאית – ושבס הוא האחראי לדריסת הרגל הראשונה שלי בעולם הזה, שסירבה להיכנע לקוד ההפעלה שהמחנה רצה לכפות עלינו. לא הייתי מוכנה לשתוק כשהבנתי עד כמה אנחנו נתפסים שמאל קיצוני בכל פרמטר משמעותי: מדיני בטחוני, חברתי כלכלי ודת ומדינה; לא הייתי מוכנה לומר שמערכת המשפט מושלמת. היא טובה היא חזקה, אבל יש צורך גם לתקן אותה. לא חששתי לומר שאני קרובה יותר לתפיסה המשפטית של פרופ׳ גביזון, מורתי, מאשר לזו של הנשיא ברק.

אני מניחה שהזרעים לדבוק במה שאני מאמינה בו, גם אם הקשב יגיע באיחור, נזרעו אז.

קשה למצוא אדם שכתיבתו זהה לאופן דיבורו, אבל כך הדברים אצל שבס.

הוא מכעיס ולא מוותר לאף אחד ולא תמיד קל לקרוא כשחץ מכוון (בהשאלה כמובן) אל ליבן של פרסונות מרכזיות בהוויה הפוליטית הישראלית של 30 השנים האחרונות. אבל לצד המורכבות, הסיפורים שמעולם לא סופרו או אלה שלא סופרו כך, שואבים אותך לחלוטין לתוך ישראל שלפני הרצח ואחריו.

בנימה אישית, התרגשתי מאוד מסיפורים שהיה לי חלק בהם ושולבו בספר. הזמן שחלף אינו מקהה את הזיכרון העז, את תחושת הכאב והאהבה הגדולה של שבס לישראל למרות המשפט המפורסם שטבע באותו לילה ״הלכה לי המדינה״.

בספרו ״חבר״ הוא חוזר ומנסה להציב מראה למדינה האהובה שלנו. מראה כמו מראה, אינה תמיד נוחה – הקמטים, הכתמים השיבה בצדעיים ששום צבע אינו מסתיר באמת. ולמרות זאת, חשוב מאוד לקרוא את הספר.